החיים בגלות ורדיפות

הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ ישראל

העם היהודי – העם הילידי של ארץ ישראל

הקשר של העם היהודי לארץ ישראל הוא עמוק ושורשי, ומשתרע על פני יותר מ-3,000 שנה. יהודים חיו בארץ ישראל לאורך כל התקופות ההיסטוריות, גם בזמנים של כיבוש זר וגלות. עדויות היסטוריות, תנ"כיות וארכיאולוגיות מוכיחות באופן חד משמעי כי העם היהודי הוא העם הילידי של ארץ ישראל.

הבסיס התנ"כי וההיסטורי

הקשר של העם היהודי לארץ ישראל מתחיל עם אברהם אבינו, אשר על פי המסורת האלוקית הצטווה לעזוב את מולדתו ולבוא אל הארץ שהובטחה לו ולזרעו:

"ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען, לאחוזת עולם." (בראשית י"ז:ח')

המקרא מספר כיצד אברהם, יצחק, יעקב ובניו חיו בארץ, עד שבני ישראל הפכו לעם וייסדו ממלכות יהודיות. במשך מאות שנים, ירושלים הייתה המרכז הרוחני של העם היהודי, והמקדש עמד בלב חיי הדת והקהילה.

לאורך הדורות עמדו היהודים בפני כיבושים זרים, אך לא ויתרו על הקשר לארץ ישראל. חורבן בית ראשון (586 לפנה"ס על ידי הבבלים) וחורבן בית שני (70 לספירה על ידי הרומאים) הובילו לגלות רחבה, אך היהודים נותרו בארץ ברציפות במשך 3,000 שנה.

עדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות חיצוניות

מעבר למקרא, קיימות עדויות היסטוריות וארכיאולוגיות רבות המעידות על הקיום היהודי בארץ ישראל. אחת הדוגמאות הקדומות היא מצבת מרנפתח ממצרים (1210 לפנה"ס), בה מופיעה ההתייחסות הראשונה הידועה ל"ישראל" כעם היושב בארץ כנען.

כן נמצאו מטבעות יהודיים מהתקופה הרומית, מגילות מדבר יהודה, וכתובות עבריות עתיקות שמאשרות את הקיום היהודי בארץ ישראל. כתובת תל דן, מהמאה ה-9 לפנה"ס, מזכירה את "בית דוד", ומוכיחה את קיומה של שושלת דוד המלך.

במהלך הכיבוש הרומי, פרצו מרידות יהודיות (המרד הגדול 66–73 לספירה ומרד בר כוכבא 132–135 לספירה), דבר שהוביל לכך שהרומאים ניסו למחוק את הזהות היהודית מהאזור, ושינו את שם יהודה ל"סוריה פלשתינה".

הנוכחות היהודית הרציפה והכמיהה לציון

למרות הגלות, הקשר של היהודים לארץ ישראל מעולם לא נותק. במשך הדורות, תפילות, מסורות ומנהגים יהודיים שמרו על הקשר הייחודי לארץ:

• היהודים מתפללים לכיוון ירושלים שלוש פעמים ביום.
• סדר הפסח מסתיים במשפט: "לשנה הבאה בירושלים!"
• חורבן המקדש מצוין בכל שנה בתשעה באב.
• בחתונה יהודית שוברים כוס לזכר ירושלים החרבה.

במהלך ימי הביניים ועד התקופה המודרנית, יהודים המשיכו לעלות לארץ ישראל. במאה ה-16 פרחו קהילות יהודיות בצפת, בטבריה ובירושלים. עד סוף המאה ה-19, היהודים הפכו לרוב בירושלים.

היהודים כעם הילידי של ארץ ישראל

על פי ההגדרה של חוקר האו"ם חוסה מרטינז קובו, מעמד של עם ילידי מבוסס על המשכיות היסטורית, שמירה על תרבות ושפה, וזיקה לאדמה. העם היהודי עומד בכל הקריטריונים הללו:

1. תפוסה היסטורית – יהודים חיו בארץ ישראל ברציפות מעל 3,000 שנה.
2. מוצא משותף – מחקרים גנטיים מראים כי מעל 80% מהיהודים מקורם בלבנט.
3. תרבות ודת – חוקי היהדות, החגים והמסורות כולם קשורים לארץ ישראל.
4. שפה – השפה העברית, שהייתה לשון הקודש, חזרה להיות שפת המדינה הרשמית.

עובדות אלו מפריכות את הטענה השקרית כי היהודים הם "מתיישבים קולוניאליסטים". בשונה מהמעצמות האירופיות שכבשו אזורים זרים, היהודים שבו למולדתם ההיסטורית. הנוכחות הערבית בארץ ישראל היא תוצאה של כיבושים והגירה מוסלמית מאוחרת.

תחיית הריבונות היהודית בארץ ישראל

לאחר אלפי שנות רדיפות וגלות, העם היהודי זכה להגדרה עצמית בארץ ישראל עם הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. שיבת היהודים מכל קצוות תבל – מאירופה, צפון אפריקה, המזרח התיכון ומקומות אחרים – הייתה הגשמת חלום של דורות.

קיומה של מדינת ישראל מוכיח את כוחו של העם היהודי ואת הזיקה הבלתי ניתנת לערעור לארצו. היהודים אינם כובשים בארצם – הם שומרי מורשתם ויורשיה החוקיים של ארץ ישראל.